החלטה בתיק רע"פ 7863/04

           בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת בע"פ 1432/03, מפי כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם, ג' (דה-ליאו) לוי.

2.        המבקשת 1 (החברה) פעלה בשנים 1996-1994 כחברה קבלנית לעבודות בניין. המבקש 2 היה בעל מניות עיקרי בחברה ומנהלה הפעיל. המבקשים הורשעו בבית-משפט השלום בנצרת בעבירות מספר לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (הפקודה) ולפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (החוק): אי הגשת דו"ח תקופתי במועד (סעיף 117(א)(6) לחוק); ניכוי ביודעין של מס תשומות בלא שהיו לגביו חשבוניות מס (סעיף 117(ב)(4) לחוק) ועבירות מרמה (סעיף 220(2), 220(5) לפקודה). המבקש הורשע בעבירות אלו, מכוח אחריות מנהלים, לפי סעיף 119 לחוק ולפי סעיף 224א לפקודה. כדברו של כתב האישום, קיבלו המבקשים במשך מספר שנים חשבוניות מקבלני משנה על-סמך עסקאות פיקטיביות, במטרה להקטין את שיעורי המס לתשלום. סכומי החשבוניות הכוזבות הגיעו למיליוני שקלים. ההרשעה התבססה על משפט הוכחות שהתנהל כנגד המבקשים, פרט להרשעה לפי סעיף 117(א)(6) לחוק שהתבססה על הודאת המבקשים. בית-המשפט גזר על החברה תשלום קנס בסך 500,000 ש"ח. על המבקש נגזרו 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח.

3.        המבקשים ערערו לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת הן על ההרשעה הן על העונש. בערעור נטען, בין היתר, כי המדינה כשלה בהוכחתם של יסודות העבירות. הערעור נדחה, תוך שבית-המשפט מנתח בהרחבה את הבסיס להרשעתם של המבקשים. מסקנתו היתה, כי הרשעתם של המבקשים בדין יסודה וכי מעוגנת היא היטב בחומר הראיות. על פסק-דין זה הבקשה שלפניי. עוד נציין כי המבקשים הגישו עתירה למשפט חוזר אך עתירה זו טרם הוכרעה.

4.        הבקשה המונחת לפניי מסיבה עצמה על טענות מספר. ראשית, נטען כי טעה בית-המשפט משהרשיע את החברה כהוראות הסעיפים 117 לחוק ו-220 לפקודה תוך שימוש במחשבה הפלילית של המבקש, כאורגן, ולאחר מכן, משהורשעה החברה, עשה שימוש בהרשעה זו כדי להרשיע את המבקש עצמו, לפי סעיפים 119 לחוק ו-224א לפקודה. טענת המבקשים היא, כי כאשר מדובר באורגן אחד, יש לבחון את אחריותו על-פי סעיפים 117 לחוק ו-220 לפקודה, וכלל אין להידרש לסעיפים 119 לחוק ו-224א לפקודה. טעם הדבר: "לא ניתן בהינף אחד לגזור מפעולותיו של אורגן את אחריות התאגיד, ומשזו קמה לגזור מאחריות התאגיד את אחריותו של אותו אורגן". לפי הטענה, ניתן לעשות כן רק כאשר מדובר בשני אורגנים, או באורגן ובנושא משרה, אך לא כאשר מדובר באורגן אחד.

5.        שנית, המבקש טוען כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירות לפי סעיפים 117 לחוק ו-220 לפקודה לא הוכח כדבעי על-ידי המדינה. על-פי הטענה, מדובר בעבירות של כוונה מיוחדת, ואולם בית-המשפט המחוזי קבע כי כמות ההוכחה הנדרשת מן התביעה קטנה היא, בשל קיומו של "יסוד שלילי" בעבירות אלה. בכך טעה, לפי הטענה. עוד נטען כי טעה בית-משפט השלום בציינו מהם נטלי ההוכחה הדרושים על-פי הוראת סעיף 220 לפקודה. טענות נוספות בפי המבקשים הן, כי הרשעתם בוססה על-סמך תהיות ולא על-סמך ראיות מבוססות, כי בתי-המשפט התעלמו ממחדלים בחקירה אשר מנעו את הוכחת חפותם, וכי בית-המשפט המחוזי פגע בזכות הטיעון שלהם.

6.        דין הבקשה דחייה, שכן אין היא מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של המבקשים והמצדיקה דיון בערכאה שלישית: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123. גם לגופו של עניין יש לדחות את טענות המבקשים. אשר לטענה בדבר אחריותו של המבקש כאורגן של החברה: תורת האורגנים מאפשרת להטיל "אחריות אופקית" על אורגן. כך, כאשר אורגן א' מבצע התנהגות פלילית המזוהה גם כהתנהגותו של התאגיד, ניתן בעקבות זיהוי זה - מכוח הוראות סעיפים 119 לחוק ו-224א לפקודה - להטיל אחריות על אורגן ב' של אותו תאגיד. ראו: א' לדרמן, "אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי-משרה בכירים אחרים בתאגיד", פלילים ה(1) (תשנ"ו) 101, 141; ג' עמיר, עבירות מס (סדן, 2000), 243. אם ניתן לעשות כן לגבי שני אורגנים, קל- וחומר ניתן לעשות כן לגבי אורגן אחד. אכן, זו משמעותה של תורת האורגנים, המאפשרת להטיל אחריות הן על התאגיד הן על האורגן.

7.        אשר לטענה כי היסוד הנפשי של המבקש לא הוכח כדבעי: בית-משפט קמא קבע כי ענייננו בעבירות בעלות "יסוד שלילי", וכי כמות ההוכחה הנדרשת מן התביעה כדי להוכיח את היסוד השלילי שבעבירה הינה "זעירה למדי". וכך, משעמדה התביעה בחובת הראיה והנאשם לא הביא ראיות לסתור, עשויה אותה מידה "זעירה" של הוכחה לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד. אלא שבית-המשפט לא דק פורתא בסווגו את כל העבירות בהן הורשעו המבקשים כעבירות המכילות "יסוד שלילי". כוונתו היתה, ככל הנראה, לכך שהמדובר בעבירות אשר העובדות לגביהן מצויות בידיעתם המיוחדת של המבקשים. אכן, בית-משפט קמא עירב מין-בשאינו-מינו, אלא שהמבקשים לא יצאו נפגעים מכך, שכן הדין לגבי שני סוגי העבירות - מבחינת עוצמת ההוכחה הנדרשת מן התביעה - חד הוא. הכללים הנוהגים בעניינן של עבירות אשר העובדות לגביהן מצויות בידיעתו של הנאשם זהים לכללים הנוהגים לגבי עבירות המכילות "יסוד שלילי". ראו: י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, דיונון, תשס"ד) 1495.

8.        גם הטענה שלפיה הורשעו המבקשים על-סמך תהיות בלבד, דינה דחייה. טענה זו באה לפני בית-משפט קמא אשר ציין, ובצדק, כי הכרעת הדין מפורטת ומיוסדת על ראיות מוצקות ועל עדויות ברורות (ראו סעיף 51 לפסק-הדין). אשר לטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון של המבקשים: טענה זו אין לה יסוד, שכן ניתן לראות בבירור כי יומם של המבקשים בבית-המשפט ניתן גם ניתן להם. אשר לטענת המבקשים כי בתי-המשפט התעלמו ממחדלים בחקירה: חזקה על רשויות התביעה כי הפעילו שיקול דעתן כראוי, מה גם שלגופו של עניין עניינם של המבקשים נידון ונשקל כדבעי ולא נגרם להם כל עיוות דין. וכדבר בית-המשפט בסעיפים 47-46 לפסק-דינו:

בחינת מכלול הראיות ועדויות התביעה מובילה למסקנה חד משמעית כי הוכח שבכוונת מכוון ביצע המערער את המיוחס לו בשני כתבי האישום.

חזרתי ובחנתי את מכלול הראיות באשר לקיום ספק, כדי רווח והצלה למערערים, אך גם זאת לא מצאתי.

9.        סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. הצו הארעי לעיכוב ביצוע העונש שנגזר על המבקש מתבטל. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 10.10.04 עד לשעה 12:00 בבוקר, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בנצרת. הערבויות הקיימות תמשכנה לעמוד בתוקף עד להתייצבותו של המבקש לריצוי עונשו כאמור.

היום, י"ב בתשרי תשס"ה (27.9.2004).

                                                                                      ש   ו   פ   ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: